הפוסט הזה מוקדש לכל האנשים שחיים בדכאון, פחד או כאב, לאלה שסובלים, חרדים, מבולבלים, מתביישים במה שהם, לכל אלה שלא מאמינים בעצמם או לא שלמים עם עצמם, שחוו אכזבה, שפגעו בהם, שפגעו בעצמם, אלה שפסימים, שמרגישים שהם איבדו שליטה על חייהם.
המון זמן לא כתבתי, אני די בטוח שיש אנשים שיקראו את מה שאני כותב כאן ויחשבו שאני משוגע, וזה גם בסדר.
לא כתבתי המון זמן מכיוון שבזמן האחרון אני קצת מתרוצץ מפה לשם, עבודה, לימודים חברים משפחה וכו' אז לא מצאתי את הזמן, אבל בימים האחרונים אני מרגיש רצון לשתף את מה שלמדתי בתקופה האחרונה לכן אני אנצל את הזמן הפנוי כדי לכתוב.
אני רואה כאן ובאינטרנט המון סיפורים של אנשים שמשתפים את סבלם ואת הכאב הנפשי שהם עוברים וקצת קשה לי להשאר אדיש לכך במיוחד לאור העובדה שיש לי הרבה מה להאיר בנושא הזה.
אדם קם יום אחד בבוקר וחווה דכאון, אין לו מושג למה, לא קרה משהו ספציפי שפגע בו, אבל עדיין, הוא מרגיש שמשהו לא טוב עובר עליו.
אותו אדם שחווה את הדכאון ככל הנראה ישמור את זה לעצמו ויסחוב את המטען הכבד עמו במשך תקופה מסויימת.
אם הוא יפנה למשפחה או לחברים, הם יעודדו אותו ויגידו לו שהוא חזק וש"יהיה טוב", "זה יעבור", כשהוא ימצא את עצמו שקוע בדכאון הוא ככל הנראה יסיח את דעתו בכל מה שזמין, טלוויזיה, חברים, אלכוהול, סמים, כל דבר שיסחף את דעתו לזמן מה מהכאב.
אנשים מסוימים יפנו לפסיכולוג או פסיכיאטר, הם "יקנו" בכספם את הידע של הפסיכולוג שאמור להראות להם דברים מנקודת מבט שונה, לחלקם זה אולי יספיק, אבל יש כאלו שלא ירגישו שזה מחלחל, הפסיכיאטר יתן לחלקם "תרופות" בשם "כדורים פסיכיאטרים / נוגדי דכאון" (או כמו שאני קורא להם "מחמירי דכאון") אותו הפסיכיאטר שיתן להם את הכדורים לא יטרח להשקיע מאמץ גדול מדי בשביל להכיל את הכאב של מטופליו, הוא פשוט יזרוק עליהם מרשם לכדורים וישלח אותם לדרכם, אותו פסיכיאטר לא יודע (או שכן) שהוא ככל הנראה עושה את הדבר ההפוך מלפתור את הבעיה של מטופלו.
אדם קם יום אחד בבוקר וחווה דכאון, הוא חווה משבר בחייו שנובע או לא נובע מארוע מסוים, אותו אדם מרגיש שעולמו התהפך ושהכאב קשה מנשוא, הוא ככל הנראה לא ידע שכל הדכאון והסבל שהוא חווה הוא לגיטימי לגמרי, שהוא חלק מהחיים, חלק ממה שאנחנו, שהוא בעצם אנחנו ושהוא נועד ללוות אותנו במסע שלנו ביקום הזה.
כאשר הפסיכיאטר שולח אדם מדוכא לקחת כדורים פסיכיאטרים, הוא בעצם הופך את הדכאון במו ידיו למשהו הרבה יותר אכזרי וגרוע ממה שהוא באמת, למפלצת, הוא יוצר במו ידיו במוחו של המטופל את תדמית המפלצת הנוראית שהוא כל כך פוחד ממנה, המטופל בעצם מרים דגל לבן ונכנע, הוא חושב שבעצם קיים כאן משהו שהוא יותר גדול וחזק ממנו, ושהדרך היחידה לצאת ממנו היא על ידי כדורים כימיים.
אותו המטופל לא יודע שה"בעיה" הזאת היא הוא, שלא עומד מולו שום דבר חוץ מהוא עצמו, שהבעיה היא לא משהו חיצוני אלא פנימי, שלדכאון הזה יש שם ושם משפחה, שהדכאון הזה הוא אותו אדם בכל אבריו ובכל ליבו.
קחו לכם לוח דמקה ושחקו נגד עצמכם, כן, מה ששמעתם, שחקו נגד עצמכם, עכשיו השאלה הנשאלת היא, מי ינצח את המשחק? מי יפסיד אותו?
האם מישהו אחר יכול לנצח או להפסיד לכם? האם משהו אחר יכול? לא, מן הסתם.
אותו אדם שחווה דכאון בעצם לא יודע שהוא במשחק דמקה אין סופי עם עצמו, הוא מערים על עצמו, וקורא את מהלכיו של עצמו בלי שהוא בכלל יודע, הוא גם משחק יוצא מן הכלל, משקיע את כל כולו במשחק הזה, עם טריקים ומניפולציות, חושב שני מהלכים קדימה.
שני הצדדים המשחקים המשחק הדמקה הזה הם אותו אדם, אחד מהם הוא האגו, אחת היא הנפש.
האגו הוא שחקן מלוכלך וערמומי, הוא ישיג את הנצחון בתחבולות ואם צריך לרמות הוא גם ירמה, הוא יודע לעורר מניפולציות כל כך עוצמתיות שלא משאירות שום מקום לספק.
בצד השני נמצאת הנפש, הנפש היא השחקנית הכי הוגנת שקיימת ביקום כולו, היא משחקת לפי החוקים ולעולם לא שואלת למה, היא לעולם לא מטילה ספק במשחק, ואם היא מפסידה, היא מפסידה בכבוד, היא מחייכת ליריב ומאחלת לו בהצלחה בתחילת המשחק, היא לא משתמשת בטריקים זולים על מנת לנצח מכיוון שהיא מודעת לכך שמדובר בסך הכל במשחק.
אדם קם בבוקר וחווה דכאון, הוא סובל, הוא לא יודע שבתוכו מתרחש משחק קוסמי מופלא בין המוח ללב, בין האגו לנפש.
הוא לא חושב שכל מה שקורה לו הוא לגיטימי וחלק חשוב מהחיים, הוא ילחם בדכאון בכל דרך אפשרית בלי לדעת שהוא בעצם נלחם בעצמו, הוא לא יודע שהוא מנסה לרוץ קדימה ואחורה בו זמנית.
המון אנשים פסימים באופיים חושבים שנגזר עליהם לחיות חיים של סבל, לאחרונה יצא לי לשמוע כמה פעמים את המושג "אני חולה" "המוח שלי דפוק", כמובן שזאת הסתכלות שגויה לחלוטין על התמונה, אדם שמסוגל לחוות דכאון מסוגל לחוות גם אושר, אדם שמסוגל לפחד מסוגל גם לשמוע, אדם שמסוגל לדאוג מסוגל גם להיות שליו.
קחו מטבע ותסתכלו על צד אחד שלו, יש עץ ויש פלי, תסתכלו על אחד הצדדים, עכשיו אני מבקש ממכם, תחשבו, מה היה קורה לצד שאתם מסתכלים עליו אם הצד השני של המטבע לא היה קיים? האם זה בכלל הגיוני שהמטבע היה קיים בלי אחד הצדדים שלו?
אם לא היה את הצד ההפוך, האם היה את הצד שאתם מסתכלים עליו? האם זה בכלל אפשרי מבחינה פיזית?
אם אתם יושבים באור, כבו אותו, מה קרה, ולמה? התשובה שלכם תהיה "נהיה חשוך, כי כיביתי את האור"
עכשיו אני מבקש ממכם, תחשבו, מה ההגדרה של חושך? חוסר באור.
מה ההגדרה של אור? חוסר בחושך.
האם הם אינם שני צדדים שונים של המטבע? אם אור הוא אור רק כאשר אין חושך, סימן שהוא תלוי בחושך על מנת להתקיים.
אם חושך הוא חושך רק כאשר אין אור, סימן שהוא תלוי באור על מנת להתקיים.
אם המוח שלכם מסוגל לקלוט אותות של כאב, תהיו בטוחים שהוא מסוגל לקלוט גם אותות של אושר.
אם אדם היה בא אלי ואומר לי שהוא לא מרגיש כלום, כלומר אפתיות מוחלטת כלפי כל מה שמתרחש, אז הייתי יכול להגיד שמשהו באמת לא בסדר אצלו ושאולי הוא סובל מבעיה מסוימת.
לכן אני אומר, אדם שמרגיש דכאון, סבל וכאב, הוא חד משמעית ללא צל של ספק אדם בריא לחלוטין, שככל הנראה אין לו את הכלים לעכל את מה שקורה, שלא רוצה להסתכל על הצד השני של המטבע, ולמה אני אומר רוצה? אני בכוונה משתמש במילה "רוצה", כי אדם פסימי הוא פסימי רק כי הוא רוצה להיות פסימי.
בשלב הזה אנשים מסוימים ירימו גבה ויגידו "למה שמישהו ירצה לחיות בדכאון?"
אתחיל בכך שרוב האנשים אפילו לא מודעים לעובדה שהם רוצים להיות בדכאון, כן, מה ששמעתם, רוב האנשים שסובלים מדכאון ופחדים לא מודעים בכלל לעובדה שהם רוצים להיות מדוכאים ומפוחדים.
"למה שמישהו ירצה בזה?" אני לא יכול להצביע על משהו ספציפי, כי יכולות להיות המון סיבות, לדוגמא, אדם שכל כך רגיל למצב הדכאוני והחשוך שהוא נמצא בו, ירגיש מנותק מהמציאות ויברח ממנה בכל הזדמנות אפשרית, הוא יתרגל לחיות בכלא החשוך שהוא יצר לעצמו, כמו אסיר שחי בתא סגור ואין לו מושג מה קורה מחוץ לתא שלו, יום אחרי יום מגיע הסוהר, פותח את המנעול ואומר לאסיר "אתה חופשי ללכת" אבל האסיר נשאר בתא.
עוד דוגמא? אדם יכול להיות כל כך פסימי ומפוחד עד שהוא פשוט לא חפץ יותר למצוא את הדרך שבה הוא ירגיש טוב, הוא מתעצל לקום ולמצוא את הנפש שלו, הוא לא מעוניין לחפש ולהתחיל בתהליך, הוא רוצה שהכל יקרה כאן ועכשיו, ואם לא, אז אין שום סיכוי שהוא מתכוון לעשות משהו לגבי זה, ואם המצב יחמיר, אז זה רק בגלל שהוא מסרב לעשות תהליך כלשהו, אותו אדם, כפי שאמרתי, רוצה להשאר בדכאון.
אם הייתי שומע לפני שנה או שנתיים את מה שאני כותב עכשיו סביר להניח שהייתי סקפטי לגבי זה.
אתם בטח שואלים את עצמכם איך אני אומר דבר כזה, אז אני אגיד שאני אומר את זה בפה מלא, זה יכול להשמע הזוי ומשוגע, וזה גם בסדר.
ואיך גיליתי את זה אתם שואלים? על בשרי ונפשי, לא פחות ולא יותר, בחודשים האחרונים עברתי סערה נפשית אדירה, לא במובן השלילי או החיובי של המילה, פשוט סערה נפשית, העמקתי למקומות גבוהים ביותר וחקרתי את עצמי.
צפיתי בתודעה שלי ובנפש שלי בצורה טהורה.
אז עד עכשיו פירטתי כל כך הרבה על דכאון וכאב, בשלב הזה אתם בטח מצפים לפתרון-על מוחץ, מפתיע ויוצא דופן שמעולם לא שמעתם עליו, משהו שישאיר אתכם פעורי פה ויגרום לכם להגיד "איך לא חשבתי על זה?!" , אז כן, הוא קיים, ואני לא אשאיר אתכם במתח, אתם מוכנים?.....
אז הפתרון הוא : תסבלו.
תסבלו, תסבלו את הכאב, תרגישו את הדכאון, תחושו אותו במלוא העוצמה שלו, במילים אחרות, קבלו את הדכאון, תשלימו איתו.
אתם מבינים? מה שאני בעצם אומר פה הוא ככל הנראה ההפך ממה שחשבתם, וכאן אתם מגלים דרך אחרת לשחק את המשחק, לסבול.
אין טעם להלחם בדכאון או לברוח ממנו, אין טעם להסתכל על הדכאון כאויב, אותו הפסיכיאטר שנותן למטופל שלו את הכדורים, אותו החבר שאומר לחבר שלו ש"יהיה בסדר" ו"אתה תתגבר על זה" לא מבין שהוא זה שיוצר את הבעיה, במקום להגיד את זה אפשר פשוט להבין שכבר עכשיו טוב, כן, אם אתה כואב אז הכל תקין, הכל תקין!
מי כאן לא ראה אמא צועקת בהסטריה כשהבן שלה משתעל או בוכה, כשהוא מקבל מכה? התשובה שלי היא תמיד אותה התשובה "אם הילד בוכה סימן שהכל בסדר"
אם הילד משתעל, סימן שהכל תקין, אם הוא לא היה משתעל או בוכה, אז הייתי דואג, כשילד מקבל מכה הוא בוכה, אם הוא לא היה בוכה ככל הנראה משהו היה ממש דפוק בו, אם תראו לי ילד קטן אחד שלא פוחד מהחושך אני מוכן למחוק את הבלוג הזה ולא לכתוב יותר לעולם.
ומה שונה בנו מילדים? כלום, אנחנו אותם הילדים שהיינו רק עם מוח יותר בוגר ואחראי, רק שאותנו מלמדים להתמודד עם העולם בצורה הלא נכונה כבר מגיל אפס, אתם מבינים? מגיל אפס מלמדים אותנו שהאושר שלנו תלוי אך ורק בציונים, ברכוש, בכסף, שצריך להלחם בכאב במקום לקבל אותו.
אני יודע שיש כל כך הרבה אנשים שמתנים את האושר שלהם במה שאמור לקרות, זאת אומרת "אם אני אקבל XYZ, אז אני בטח אהיה מאושר"
"כשאני אגיע ל- XYZ" אני אהיה מאושר", אם היה לי בית / מרצדס / חברה יפה / כסף / יהלומים / תפקיד בעבודה הייתי מאושר.
כל כך הרבה אנשים בורחים ובורחים ובורחים מהפחד ומהרגשות הרעות ולא מבינים שהם בעצם משחקים מחבואים עם עצמם.
למה אנחנו כל כך בורחים מעצמנו? הרי זה בלתי אפשרי במילא? למה אנחנו מפחדים מעצמנו?
נסו רגע להבהיל את עצמכם, אתם יכולים? האם מישהו יכול לעשות לעצמו "בו" ולהבהל? האם מישהו יכול לדגדג את עצמו? לא.
אין, ממה, להלחץ.
ולמה זה כל כך קריטי לא לברוח מהרגשות הרעים? תסתכלו על זה ככה.
אם בן אדם חווה פחד מסוים, האם הוא יכול לגעת בו או להרגיש אותו? לא, נכון?
האם אי פעם נגעתם בפחד כמו שנגעתם בשולחן? האם אי פעם ראיתם פחד כמו שראיתם אור?
ואם עכשיו תלכו ברחוב ופתאום תראו כלבלב קטן נובח עליכם, האם הייתם בורחים בריצה לקצה השני?
ואם תלכו באמצע יער ופתאום יצוץ לכם שור, מה תעשו? תברחו על החיים שלכם באמוק.
אם תראו ג'וק באמצע הלילה? חלק מהאנשים ימשיכו כאילו כלום וחלק יצרחו כי הם נגעלים, למרות שהם יודעים שהג'וק הקטן הזה לא יכול לעשות להם כלום.
כבר הגענו למסקנה הפשוטה שאנחנו בורחים רק ממה שגדול וחזק מאיתנו או מה שמגעיל אותנו.
עד עכשיו הגענו לשתי מסקנות:
1. הפחד הוא לא מוחשי או פיזי, הוא רק במוח שלנו, אנחנו יוצרים את הדמות שלו.
2. אנחנו בורחים רק ממה שחזק מאיתנו ומגעיל אותנו.
עכשיו אחרי שהבנו את שתי המסקנות האלה אני רוצה שתגידו לי בעצמכם למה זה לא עוזר לברוח מהפחד?
חלקכם אולי כבר אומר לעצמו "אההה"
חלק אחר אולי עדיין תוהה לעצמו, אז אני אסביר, אם אני בורח משהו, סימן שהוא חזק ממני, עוד לא ראיתי בן אדם בורח מכלבלב חמוד או חתול.
סימן שכשאתם בורחים מהפחד אתם יוצרים לעצמכם בראש דמות נוראית ומפחידה שבכלל לא קיימת.
אתם מסרבים לקבל ולהכיל את הפחד בשלמותו, אבל המנעות מהפחד לא מעלימה אותו, היא רק משאירה עומס נפשי על הראש שעסוק כל הזמן בלברוח ולברוח ולברוח.
וההווה? מה איתו? למה אנחנו כל כך מסרבים לחיות את ההווה? למה אנחנו כל כך טעונים במחשבות אין סופיות על העבר או העתיד?
העבר והעתיד שניהם אשליה, איך שלא תסובבו את זה, הם לא באמת קיימים, הם רק זכרון או דמיון.
כשאדם מתנה את האושר שלו במשהו מסוים, או בעתיד, הוא בעצם מונע מעצמו להיות מאושר כבר ברגע הזה, ועכשיו אני רוצה שתגידו לי מה מונע ממכם להיות מאושרים כבר הרגע?
רוב האנשים יגידו "כי חסר לי ככה" "כי בא לי שיהיה לי ככה" "כי פגעו בי" "כי בגדו בי" "כי הבוס נזף בי" "כי היה לי יום קשה בעבודה"
אז אני אומר, אז מה? אז פאקינג מה?! האם זו סיבה מספיק טובה לבזבז כל כך הרבה זמן חשוב מהכמה עשרות שנים שיש לנו ביקום הזה? רובכם בוודאי שוכחים את זה כל הזמן ומרגישים כאילו אתם חיים אלף שנה, פאקינג תתעוררו, אנחנו לא חיים פה לנצח, אנחנו חלק מהוויה שבוראת את עצמה כל פעם מחדש בדמות אחרת.
אנחנו במשחקים וכולנו שחקנים פנטסטים, אנחנו משחקים כל כך טוב עד שאנחנו שוכחים שאנחנו משחקים, זה מדהים אותי לראות את זה כל פעם מחדש על אנשים.
כשאני חושב על העתיד, אוטומטית אני מוחק את ההווה.
מתי השקעתם לעצמכם רגע אחד לחוות את ההווה בדיוק כמו שהוא, לטוב ולרע? מתי אתם זוכרים את עצמכם לאחרונה יושבים, לבד, עם עצמכם, ופשוט חווים את הרגע כמו שהוא, עצובים, שמחים, כואבים, לא אכפת לי מה!
נכון, אתם לא עשיתם את זה, כי אתם פאקינג עסוקים כל היום בבריחה, בריחה בריחה בריחה! אבל מה זה הדבר הזה שאתם בורחים ממנו?
כשאתם חווים דכאון, מי חווה את זה ולמה?
כשאתם פוחדים מהעתיד, מי פוחד? האם זו הנפש שלכם או האגו? האם הוא מנסה למנוע את מה שאפילו לא קרה?
וכשאתם חוזרים בלופים על העבר ולא מסוגלים להתקדם, האם זו הנפש שלכם או האגו? האם הוא מנסה לשנות את מה שכבר קרה?
האם אני יכול למזוג מים לתוך כוס שאפילו לא קיימת? האם אני יכול להחזיר לבקבוק חלב שנשפך?
לאנשים מסוימים המידע הזה יכול להיות כבד מאוד, מה זאת אומרת משחק?
אני לא אומר שלא צריך לקחת את העניינים ברצינות, אני פשוט אומר שזה לא תמיד כזה נחוץ, כן, זה לא תמיד כזה נחוץ, תתפלאו לדעת.
אני בעבר הייתי כל כך מבולבל כי כל הזמן הייתי עסוק במחשבות, מה היה, מה יהיה, למה קרה לי מה שקרה, מקווה שלא יקרה מה שאני לא רוצה שיקרה, כל הזמן מפענח, וחושב, וכואב, ועצוב.
הייתי מריץ סיטואציות שקרו לי ומפענח אותן לעומק פעם אחרי פעם אחרי פעם.
הייתי חוקר כל דבר וחושב למה כל דבר קרה, ומנסה למנוע דברים שעוד לא קרו בכלל.
הייתי שקוע בכאב, כי הייתי עסוק בו כל הזמן, לא חשבתי להסתכל בכלל על הצד השני, לא ידעתי שאני מחליט איפה להציב את עצמי.
ובכל התקופה האחרונה למדתי מהי זרימה, מהי השלמה, מהו קיום אמיתי וטהור.
כל כך הרבה אנשים מנסים להיות קולים, מנסים להיות קרי רוח, מנסים להיות קשובים, הם לא מבינים שהטעות שלהם היא כבר בצעד הראשון, אתה לא מנסה להיות קר רוח, אתה פשוט......
אל תנסו להבין, אל תנסו לחקור ואל תנסו לשאול למה.
"אז רגע, מה אני?"
אתה לא מנסה להיות קר רוח, אתה...
אתה.
אי פעם תהיתם לעצמכם מה הופך אנשים מסוימים לבעלי בטחון? ואנשים אחרים למעורערים?
אני יכול להגיד לכם חד משמעית, אנשים בעלי בטחון הם פשוט מי שהם.
כאשר אדם יודע מה הוא ולא מפריע לו מה אחרים חושבים על זה, זה בטחון בצורה הטהורה שלו.
אי פעם תהיתם לעצמכם למה אנשים מסוימים נוטים להעלב ולמה אחרים שמים זין על הכל? זה מהסיבה שמי ששלם עם עצמו, לא צריך את ההסכמה של האחר עם מה שהוא, הוא פשוט הוא, והוא אוהב להיות מה שהוא.
אדם שלא שלם עם עצמו, יחפש חיזוקים בדמות הערכה של אנשים אחרים, וכאשר מישהו יגיד לו שהוא לא בסדר או דפוק, סביר להניח שהוא יאמין לזה.
מי אנחנו ומה קורה במשחק הזה? מי יוצר את המציאות? האם המציאות היא חיצונית או פנימית? כשאתם מסתכלים על העולם, האם אתם מסתכלים החוצה או מסתכלים פנימה?
האם אי פעם הקשבתם למה שהנפש אומרת לכם? האם אי פעם ניסיתם לנתק את האגו רק לכמה דקות? האם אי פעם חוויתם את ההוויה שלכם בפשטותה?
מצחיק אותי לשמוע על אנשים שחושבים שהמציאות היא חיצונית, כשבעצם היא פנימית.
מי אנחנו ולמה אנחנו מאמינים לכל מה שאומרים לנו? האם יש אמת מסויימת? טוב, האמת היחידה היא שאין אמת, כל אחד יוצר את האמת שלו בתוכו.
כשאני רואה אדם מתלבש בצורה שלא מוצאת חן בעיני, האם זה הופך את הבגדים שלו למכוערים? כשאני חושב שבן אדם הוא טיפש, האם זה הופך אותו ללא חכם?
מי קבע מה אמיתי ומה לא, מי קבע את החוקים? מי קבע שמה שאני אומר הוא נכון ומה שאתה אומר הוא לא נכון? רק בגלל שיש דברים שהרוב חושב אותם, לא אומר שהם בהכרח נכונים, למעשה, שום דבר לא נכון והכל נכון בו זמנית.
אז למה אנחנו בוחרים להתעמק כל כך בדברים פוגעים שאומרים לנו? מי אומר את זה ולמה הוא אומר את זה? האם מי שאמר לי משהו מסוים הוא לא שחקן במשחק שאני משחק? מה מפריד אותו ממני?
אני מקבל מידע, אני מעכל אותו ואני בוחר איך להשתמש בו, אני יכול לזרוק אותו לפח באותו הרגע ואני יכול לצלול בתוכו עד אין סוף.
למה אנחנו נעלבים? למה אנחנו פוחדים? ממי אנחנו חוששים אם לא מעצמנו?
תנו לי לספר לכם משהו על הטבע שלנו בתור בני אדם.
אנחנו רודפים אחרי מה שאנחנו רוצים בלי לדעת שהוא כבר נמצא אצלנו בידים.
אנחנו מתאמצים כל כך להיות ערוכים לכל תרחיש, ולא יודעים שבעצם הרצון להיות ערוך אנחנו לא ערוכים בכלל.
ואיך אני אמנע את המחשבות הרעות והכאב? איך? מה אני עושה? אני לא מפסיק לסבול, אני כל הזמן חרד!
אל.
אל תמנעו את הכאב, אל תלכו ממנו, הושיטו לו יד וחבקו אותו.
מה קורה במוחו של אדם שמנסה להיות חיובי? הוא אומר לעצמו שהוא לא רוצה לסבול יותר, אז לשם כך הוא צריך להפסיק להיות מדוכא, הוא צריך להפסיק לחשוב כל הזמן על דברים רעים ולחשוב רק על דברים טובים, ואז הוא ימצא את עצמו מתחמק בכוח מכל מחשבה שלילית, בשלב מסוים אותו אדם יחווה את הכאב שוב, מכיוון שעצם הרצון להפסיק להיות שלילי הוא שלילי, עצם המחשבה שבה אני אומר לעצמי "אני רוצה להפסיק להיות שלילי" היא מחשבה שלילית.
אתם לא צריכים להפסיק שום דבר, כי שום דבר לא קורה, הכל תחת שליטה מוחלטת.
וכשלא תצליחו להמנע ממחשבות שליליות, אתם תרגישו שנכשלתם, הכשלון הזה יוביל להרגשה של דאגה, אתם תדאגו שנכשלתם, והדאגה הזאת תוביל לעוד דאגה, כי אתם תהיו מודאגים מכך שאתם מודאגים כל הזמן וכך הלאה במעגל אינסופי שמזין את עצמו, הדרך היחידה לעצור אותו היא להביט עליו מהצד ולא לחשוב עליו שום דבר, פשוט להביט במה שאתם מרגישים מהצד.
כשאתם חווים כאב או עצב, תביטו בהתרחשות מהצד, תשאלו את עצמכם למה באמת אתם עצובים.
רוב הפעמים אנשים בכלל לא מנסים לחשוב מה הבסיס האמיתי של הכאב שהם עוברים, אם רק הייתם יודעים כמה משמעותי לדעת מה הגורם לבעיה לפני שמנסים לפתור אותה הייתם רואים הכל בצורה אחרת.
אם מישהו אמר לי שאני אפס, למה אני נפגע? האם אני נפגע בגלל מה שהוא אמר? או שזה בגלל שאני לא בטוח במה שאני?
אם משהו שמישהו אמר גרם לי להתערער, זה כמו שמשב רוח קטן יפיל ספינה, זה לא הגיוני ולא יכול להיות, אתם הקפטנים, אתם במושב הנהג, אתם אלה שמחליטים לסטות מהנתיב ולהתרסק, זה לא חייב להיות ככה, זה פשוט לא.
ובואו נדבר על זה, למה האגו כל כך מכאיב לנו? טוב, אולי כי הוא כל כך אגואיסט ורוצה הכל לעצמו?
האגו ישאב ממכם את כל האנרגיה בגלל שהוא רק רוצה עוד ועוד ועוד כל הזמן, אף פעם לא מסתפק בקיים, ברגע הזה, בהווה.
מגיל קטן אנחנו מלמדים את עצמנו שרק על ידי זה שנשיג משהו אז נהיה מאושרים והאגו הופך את זה לאמת שלו.
נניח ואני אגיד עכשיו "אני רוצה להיות פחות אגואיסט", אתם יודעים מי אומר את זה? ניחשתם נכון, האגו!
כן, כשאני אומר שאני לא רוצה להיות אגואיסט אני אומר את זה בדיוק מהסיבה שאני אגואיסט וזה כל כך אירוני, כי אני לא אמור לרצות להיות פחות אגואיסט, אני עושה את זה רק כי אני רוצה להרגיש יותר טוב עם עצמי וזאת חברים אגואיסטיות טהורה.
האגו ינחית על הנפש שלכם כל מיני אשליות שבהן אתם אמורים להיות שמחים וכפי שאמרתי לכם, האגו הוא מניפולטור ממולח ביותר, הוא עובד עליכם שאם יקרה א' ב' ו-ג' אז תהיו מאושרים אבל, מסתבר שזה לא באמת כך.
מי שאי פעם חווה ניתוק קצרצר מהאגו שלו יבין את מה שאני אומר בצורה טובה, וגם אם לא התנתקתם אף פעם מהאגו שלכם, אף פעם לא מאוחר מדי.
האם אי פעם צפיתם במחשבות שלכם מהצד בלי להסיק עוד מסקנה נוספת מהן? האם אי פעם הסתכלתם מהצד על כדור השלג המתגלגל שקורה בתוך המוח שלכם במקום להיות חלק ממנו? לא מאוחר מדי.
ישראל ישראלי עובד במפעל כמה שנים, המנהל שלו, יעקב, מכיר אותו המון זמן ומחבב אותו מאוד, ישראל מאוד אוהב את המנהל יעקב, מכיוון שיעקב מתייחס אליו בצורה נאותה ומכבד אותו מאוד.
יום אחד ישראל שומע שאת יעקב, המנהל הנחמד שלו, הולך להחליף מנהל אחר, כי יעקב נאלץ להתקדם לתפקיד גבוה יותר.
במשך שבוע שלם, ישראל קם עצוב לעבודה, הוא יודע, שבעוד כמה ימים בדיוק, הולכים להחליף את המנהל שלו, יעקב, במנהל אחר.
"בטוח יחליף אותו איזה מנהל רשע" אומר לעצמו ישראל בכל פעם שהוא רק יכול, הוא שקוע כל כך בהרהורים על העתיד עד שהוא נעשה עצוב.
ישראל קם ממורמר לעבודה כל בוקר, הוא בקושי מדבר, לא צוחק, ואין לו חשק, אישתו של ישראל וילדיו מקבלים ממנו יחס קר בבית, והוא נהיה עצבני ומתוח.
כעבור שבוע, מגיע היום שבו יעקב עוזב, והמנהל החדש של ישראל מגיע.
ישראל חושש מאוד, הוא מגיע לעבודה נסער לגמרי, "מה יהיה" הוא אומר לעצמו כל הזמן ומדבר עם חבריו לעבודה על כמה הוא פוחד שיגיע מנהל נוראי.
המנהל החדש מגיע ומזמן את כל העובדים לאספת הכרות.
ישראל מגיע לאספה בפנים זעופות, הוא נראה עייף ועצבני, המנהל החדש, יצחק, פונה אל ישראך ושואל אותו, "מה שמך?"
ישראל עונה את שמו ויצחק המנהל החדש מחייך אליו, "ישראל? שמעתי עליך המון דברים טובים! אני שמח שאנחנו נפגשים, אתה נראה לי מעט תשוש, אולי תשתה לך משהו ותחזור?"
במהלך הימים ישראל נדהם לגלות שהדבר האחרון שהוא חשב עליו קרה, המנהל החדש, יצחק, אפילו יותר טוב מהמנהל הקודם שלו, הוא אוהב אותו מאוד.
ישראל היה פסימי במשך שבוע שלם, הפסימיות הזאת עלתה לו בכך שבמשך שבוע הוא היה עצוב רק בגלל משהו דמיוני לחלוטין.
כל התרחישים שישראל דמיין היו דמיוניים לחלוטין וחסרי כל קשר למציאות, העצב והכעס שחווה לעומת זאת, השפיעו על חייו בצורה אמיתית לגמרי.
ישראל היה מבואס כל הזמן בגלל שחשש מהמנהל החדש, ומתי ישראל הרגיש טוב יותר? רק אחרי שהכיר את המנהל! כמה אירוני, ככה מגוחך.
כמה פעמים בחיים שלכם דמיינתם שיהיה רע? האם אתם עכשיו סובלים בגלל משהו שלא קרה? תעצרו ותבחינו במחשבות שלכם, אתם לא חייבים להסתכל רק על הצדדים הרעים של החיים.
לעומת זאת, האם אי פעם ציפיתם לטוב וקרה רע? גם זה קורה, אני לא מנסה לייצר מציאות שבה הכל מושלם, אני ריאליסטי.
אני מנסה להגיד, שלהיות ערוך באמת, היא לחוות את מה שקורה כאן ועכשיו כי זה הדבר היחיד שאמיתי, כל השאר הוא בגדר אשליה.
כשאני אגיע לגשר, אני אחצה אותו, זה מה שאני אומר לעצמי כל יום.
לדוגמא, לפעמים קורה שיש לי יום טוב בעבודה, בדיוק בזמנים האלה אנשים אומרים לעצמם "אבל הלוואי שזה ימשך ככה" או "מה אני אעשה אם יהיה עומס? אם יהיו לקוחות רעים ויהיה לי קשה?"
במקום זה אתם פשוט יכולים להנות כרגע, עכשיו, בהווה מהעובדה שטוב לכם, אם וכאשר יהיה לא טוב, אז אתם תתמודדו עם הלא טוב הזה, עד אז, הכל הוא בגדר אשליה.
בגלל זה אנשים פסימיים נוטים להיות חסרי בטחון לגבי כל דבר, הם יוצרים לעצמם מציאות אשלייתית במוח שמשפיעה באופן ישיר על ההווה והופכת אותו לרע, זאת אומרת, אתם מרגישים רע כבר עכשיו בגלל משהו שאפילו לא קרה!
וגם אם כן נועד לקרות משהו רע, כשהוא יקרה תרגישו אותו.
תמיד תשאלו את עצמכם האם לסבול עכשיו יקל על הכאב של אחר כך? לא, להפך, זה לא ימנע שום דבר אלא להפך, רק ימשוך עוד יותר צער.
אחד הדברים הכי גדולים שגיליתי היה שאני פשוט לא יכול להיות אחראי על כל המתרחש, אני לא יכול לשנות את כל מה שקורה ולמנוע הכל, אני לא יכול לפצל את עצמי למיליון ואני לא יכול להתחמק מהבלתי נמנע, אני כן יכול להיות ער למתרחש ולחוות את זה בקבלה והבנה, אפילו באהבה.
כשגיליתי שזה אני בידיים של היקום פשוט הנחתי לזה להיות, הנחתי לזה להיות...
אם אתם רוצים להיות בשליטה טוטאלית, הדבר האחרון שאתם צריכים לעשות הוא לשלוט, אתם צריכים להסיר את השליטה מידכם, כן, לשלוח אותה ממכם והלאה אל המקור שלכם, ולא באמת אכפת לי אם המקור שלכם הוא אלוהים, בודהה או אדמה.
כשאתה מוותר על השליטה, אתה נמצא בתוכה, אתה מטייל ורץ בתוכה, עצם הנסיון לשלוט בהכל הוא חסר פואנטה ויוביל לאובדן שליטה מוחלט, רק מי שיבין את זה יצליח להרגיש את השלמות המדהימה הזאת שאנחנו נועדנו להרגיש.
אל תנסו להיות ערוכים למה שקורה כי אתם כבר ערוכים לכל תרחיש.
אל תגידו לעצמכם שהמוח שלכם דפוק כי המוח שלכם תקין לגמרי.
אני שמח שיש לי הזדמנות לפזר תקווה ואהבה בשביל אנשים אחרים, אפילו בפורום המצומצם הזה.
אם אתם עצובים תדעו שאתם לא לבד, וזה בסדר, זה בסדר.
אם מישהו רוצה להתייעץ לגבי כל דבר או סתם לדבר - TheAce1795@gmail.com
יום טוב לכולם!
;){kind=link}